הלוקס ריגידוס או קשחת הבהן, זהו אוסטאוארתריטיס המאופיינת בקשיחות ובנוקשות של בסיס הבוהן הגדולה. מכיוון שהבוהן הגדולה צריכה להתכופף בכל צעד שאנו עושים, פתולוגיה זו יכולה לגרום לסבל רב.
הלוקס ריגידוס עלול להופיע עקב בלאי הקשור לגיל או פציעה שנגרמה במפרק שבין הבוהן הגדולה לכף הרגל (מפרק מטטרסופלנגאלי). הפתולוגיה היא אוסטאוארתריטיס – אובדן הסחוס המרפד את המפרק ומאפשר תנועה חלקה וגמישות של הבוהן הגדולה. כתוצאה מאובדן הסחוס העצמות עשויות להשתפשף זו בזו ולגרום לכאב והתפתחות של דרבן עצם המגבילות עוד יותר את תנועת הבהן ומקשות על ההליכה.
אבחנה של הלוקס ריגידוס נעשית ע“י בדיקה פיזיקלית וצילום רנטגן של כף הרגל. בבדיקה ניתן להתרשם ממידת הנפיחות ובלט העצם סביב הפרק וממידת ההגבלה בכיפוף גבי של הבהן. בצילום ניתן להתרשם מחומרת אובדן הסחוס בפרק.
טיפול שמרני בהלוקס ריגידוס מתמקד בהפחתת תנועה בפרק ע“י מדרס קשיח או נעל קשיחה.
טיפול ניתוחי מתחלק לשניים: 1. טיפול משמר תנועה בפרק. 2. טיפול שאינו משמר תנועה – קיבוע של הפרק.
הטיפול משמר התנועה המקובל הוא כילקטומי. בניתוח זה משייפים חלק ניכר מבלטי העצם בפרק החולה כדי לשפר משמעותית את טווח התנועה. ניתוח זה יכול להתאים רק בדרגות קלות של המחלה – כאשר עדיין קיים יותר מ 50% סחוס בפרק.
קיבוע של הפרק הוא הניתוח המקובל כאשר ישנו יותר מ 50% הרס של הסחוס בפרק. במקרה זה מקבעים את בסיס הבהן לראש עצם המסרק בעזרת ברגים/פלטה וע“י כך נמנעת תנועה של הפרק ונמנעים הכאבים. חשוב להדגיש שעל אף מניעת התנועה בפרק, אין הפרעה משמעותית בתפקוד כף הרגל בהליכה ריצה ופעולות שונות אחרות.