הלוקס ולגוס או בוניון, זוהי דפורמציה שכיחה למדי המשפיע על נשים במידה רבה יותר מגברים. הסיבה להווצרות דפורמציה זו היא ברובה גנטית (70%), כאשר הליכה מרובה עם נעליים צרות עם עקבים גבוהים מהווה גורם סיכון נוסף.
הלוקס ולגוס בשלבים ראשונים הוא בד“כ אסימפטומטי, וכאבים יכולים להופיע רק כשנועלים נעליים צמודות או נעלי עקב. לעומת זאת, בשלבים מתקדמים של הדפורמציה הסימפטומים הם על בסיס קבוע. הזיוות של הבהן הגדולה והלחץ של הנעל על הבלט שנוצר, גורם לדלקת בבורסה, נפיחות וכאב מקומי. בנוסף, הזיוות של הבהן הגדולה יוצר לחץ על הבהן הסמוכה, מה שיכול לגרום ליבלות כרוניות וכאב.
האבחנה של הלוקס ולגוס היא ע“י בדיקה פיזיקלית של מומחה קרסול וכף רגל, וע“י צילומי רנטגן של כף הרגל.
הטיפול בהלוקס ולגוס מתחלק לטיפול שמרני או טיפול ניתוחי.
הטיפול השמרני כולל שימוש בנעליים רחבות או עמוקות יותר. נוגדי דלקת למריחה מקומית. מפריד בהנות אשר מקטין את המתח על הבוניון (בלט העצם). ולבסוף, אם הלחץ על הבוניון מוחמר עקב קשת נמוכה (פלטפוס), מדרסים התומכים בקשת יכולים לעזור.
תיקון הדפורמציה לעומת זאת, יכול להתבצע רק ע“י טיפול ניתוחי. ישנם סוגי ניתוחים רבים, אך באופן כללי המטרה של כולם היא החזרת המסרק הראשון למקומו ( הקטנת הבליטה ) וישור הזיוות של הבהן.
הניתוח נסבל בדרך כלל היטב, ואינו מחייב אשפוז לילה בבית חולים. לאחר הניתוח המטופל צריך לנעול נעל דרקו ( נעל POST OP קשיחה ) למשך שישה שבועות. נפיחות בכף הרגל יכולה להשאר למשך של חצי שנה.
הניתוח, באופן כללי, מצליח 85% מהזמן ובעקבות ניתוחי בוניון שני שליש מהנשים יכולות לנעול כל נעל שתבחר.סיבוכי הניתוח הם כסיבוכים של כל ניתוח. הסיבוכים כוללים, אך אינם מוגבלים, לבעיות הרדמה, זיהום, דימום, קרישי דם, פגיעה בעצב, כלי דם או גיד, הקלה לא מלאה בתסמינים או הישנות של סימפטומים. כל אחד מהסיבוכים הללו עשוי לדרוש ניתוח נוסף.
לאחרונה ניתוח בוניון בגישה זעיר פולשנית (MIS – minimal invasive surgery / MICA) צובר פופולריות. לניתוח בגישה זו ישנם יתרונות קוסמטיים, אך בעיקר יתרונות מבחינת מהירות השיקום. בניתוח זה מתבצעים מספר חתכים קטנים מאד ("key hole") ודרכם , בעזרת ציוד מיוחד ושיקוף רנטגני מתבצע הניתוח.
